בואו להכיר אותנו מקרוב- יעל יפת

חיה בין האמנות למתמטיקה

מאז שאני ילדה אני נעה בין העולם הריאלי לעולם האמנותי. גדלתי עם אמא מורה לאמנות, כך שספגתי את זה מהבית. בבגרות למדתי 5 יח״ל אמנות ו-5 יח״ל מתמטיקה, ואחרי התיכון המשכתי ללימודי הנדסאית אלקטרוניקה. גם בצבא שירתתי בחיל האוויר ועסקתי בתחום הזה. אחר כך התחלתי ללמוד תואר בהנדסת תעשיה וניהול באוניברסיטת תל אביב ובשלב מסוים הבנתי שהצד היצירתי שלי לא בא לידי ביטוי, וזה חסר לי.

במהלך התואר החלטתי לעשות סוויץ׳ ועברתי ללימודי תקשורת חזותית במרחב – תואר של 4 שנים שמשלב מסלולים מגוונים בעיצוב חוויית משתמש, עיצוב פנים, עריכת וידאו ועוד. כמו רבים אחרים, התחלתי לעבוד בתעשייה כבר במהלך התואר.

הלימודים היו מאתגרים ומעניינים. הכרתי תחומים מדהימים כמו תלת מימד, אנימציה, עיצוב פנים ומיתוג, וקיבלתי הזדמנות לטעום מכל הדברים יחד. פרויקט הגמר שלי היה פרויקט שהתחיל בעיצוב פנים ונגמר באפליקציה. לא היה לי ברור מההתחלה שזה יהיה הכיוון של הפרויקט, אבל כשהתנסתי ב- UX/UI זה היה הדבר שהכי תפס אותי, שם מצאתי את השילוב בין האנליטיות והיצירה.

אז מרגע שמצאת – איך הגעת ממש לעבוד בזה?

לפני 4.5 שנים קיבלתי הצעת עבודה בסטודיו לעיצוב גרפי שעשה הכל – דיגיטל ופרינט. ההצעה הייתה לפרויקט אחד תחום בזמן של תערוכת ענק בכנס גאדג׳טים. הגעתי לסטודיו, והפרויקט שבשבילו הגעתי התעכב. בשל כך, ביקשו ממני לעבוד על קונספט לאתר של חברה מוכרת שעוסקת בהעברת תשלומים בין עסקים. זה היה הפרויקט הראשון שעשיתי ואחריו עברתי לעבוד על התערוכה שלשמה הגעתי. עשינו את כל המיתוג של התערוכה, סטנדים, דוכנים, כרזות, מתנות לאורחים. זה היה מאוד מרגש לראות את העיצובים מתעוררים לחיים ביום התערוכה. אמנם נהניתי מהתערוכה, אבל דווקא הפרויקט של עיצוב האתר לחברה לא יצא לי מהראש. אז הבנתי שאני רוצה להתחיל לעבוד כמעצבת מוצר.

התחלתי לעבוד בחברה קטנה וביתית, סטודיו שעוסק בעיקר ב-UX/UI.  הלקוחות היו ברובם לקוחות קטנים בשלבים הראשוניים ביותר של החברה – בלי בראנד, מקסימום עם לוגו קיים. רוב הלקוחות ביקשו אתר או אפליקציה, עם קונספט עיצובי ואפיוני מלא. כל מעצב בסטודיו עבד בנפרד על הפרויקטים שלו ולא ממש עבדנו כצוות, דבר שהיה חסר לי כי אני אוהבת עבודה קבוצתית. מצד שני, הרגשתי שכל פרויקט היה ממש ״שלי” מההתחלה ועד הסוף – ואני מאוד גאה בהם.

אחד הפרויקטים המיוחדים שזכורים לי לטובה הוא אתר לכל גיל – פרויקט שעיצבתי לשתי חוקרות מאוניברסיטת בר אילן שהחליטו לעשות אתר על גילנות (אפליה על רקע גיל) בתחומים שונים כמו ספורט, בריאות, קורונה, שוק העבודה ועוד. הלקוחות הגיעו עם המון תשוקה לנושא, התרגשו מכל שלב בתהליך וזה היה מדבק.

האתר הוא מעין ספריית מידע של מאמרים וכתבות בנושא הגילנות וכולל בתוכו גם בלוג ואזור של אירועים – לדוגמה: תערוכה של מעצבת תכשיטים שמייצגת ומקדשת את הקמטים. מטרת האתר הייתה להעלות את המודעות לתופעה ולרכז את המידע בנושא. אם יש משפט אחד שזכור לי מהלקוחות בפרויקט הזה הוא שהן אמרו לי בתחילת הפרויקט – ״זה לא אתר עצוב. אנחנו רוצות להציג את המצב האידיאלי – אנשים מכל שכבות הגיל עובדים וחיים ביחד בהרמוניה״. זאת התחושה שניסיתי להעביר בפרויקט.

ולמה עברת משם בעצם? מה הביא אותך לעבוד כאן?

אחרי כמעט שנתיים בסטודיו, הרגשתי שהגעתי למיצוי מסוים. הסטודיו תרם לי המון והפרויקטים שעבדתי עליהם פיתחו אותי כמעצבת, אבל הרגשתי שחסרה לי עבודת הצוות, ושאני רוצה להכיר אנשים נוספים בתחום, ללמוד מהם ולהכיר שיטות עבודה נוספות.

העבודה באמן היא מאוד שונה. גם מבחינת הלקוחות – הלקוחות יותר גדולים ומוכרים ברובם, וגם מבחינת עבודת הצוות – באמן אנחנו צוות גדול של מעצבים ומאפיינים ויש תמיד עם מי לדבר ולהתייעץ. עוד יתרון גדול בעבודה באמן בעיניי הוא ההתנהלות הישירה שלי מול הלקוח, שמאוד חשובה לי. אני חושבת שקשר אישי מול הלקוח מוביל לתוצרים טובים יותר.

כמובן שיש לקוחות יותר מאתגרים מאחרים, אבל גם במצבים כאלה חשוב לי לעמוד מאחורי המוצר ומאחורי התוצרים שלי. בכל סיטואציה אני מנסה למצוא את נקודת האיזון בין הרצונות והאינטרסים העסקיים של הלקוח לבין צרכי המשתמש, ולהציג את הדברים באופן בהיר ומנומק ללקוח. אני מנסה בכל פרויקט להגיע למוצר שאני מרגישה שלמה איתו וליצור יחסי אמון עם הלקוח.

זה איזון מהמם בעבודה. אבל יש גם וורק-לייף באלאנס?

כן, איזון בין העבודה לחיים שמחוץ לה מאוד חשוב לי.

אני שרה בלהקות שונות מאז שאני בת 13, ובשנים האחרונות אני חברה בלהקת שירה ייצוגית בחולון. אנחנו נפגשים פעם בשבוע לחזרות ומופיעים באירועים שונים של העירייה ובהופעות שהן רק שלנו. מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, תמיד הייתה. כל החיים הצלחתי לשלב את השירה בלהקה בחיי היומיום שלי. ההרמוניה שנוצרת בשירה שלנו כקבוצה מרגשת אותי כל פעם מחדש ואני לא רואה את עצמי מפסיקה לשיר. אני מאוד אוהבת להופיע בפני קהל ואני חושבת שיש הרבה דמיון בין שירה על במה לבין פרזנטציה מול לקוח.

חוץ מהשירה, אני מלמדת שיעורים פרטיים במתמטיקה מגיל צעיר. היו לי תקופות עם המון תלמידים והיום זה בעיקר לנשמה, בימי שישי כמובן כי אני במשרה מלאה – אבל אני ממשיכה כי זה כיף לי. כשאני מלמדת אחד על אחד אני מצליחה לאבחן בדיוק את הנקודה שבה התלמיד לא מבין משהו. אני אוהבת להיות שם ו״להפיל למישהו את האסימון״.

אני באמת מאמינה שכשאדם עושה את הדברים שהוא אוהב, הוא יותר טוב בכל אחד מהדברים שהוא עושה. אני מאחלת לעצמי להצליח לעשות את כל מה שאני אוהבת וגם ליהנות מזה. כמובן שיש תקופות עמוסות יותר בהן קשה לשלב בלו״ז השבועי את כל מה שהייתי רוצה. יש דברים שאני לא מוותרת עליהם כמו הלהקה למשל. בסוף זה עניין של סדרי עדיפויות ויש תקופות שבהן יהיה פחות ״וורק – לייף בלאנס״ וגם זה בסדר. השאיפה שלי היא לא להתרגש מזה ולנסות לחזור לשגרה.

ובסטודיו, את יותר UX או UI?

אני מחוברת מאוד גם לאפיון וגם לעיצוב וקשה לי לבחור אחד מהשניים, השילוב ביניהם הוא מה שקוסם לי כל כך במקצוע. באמן קיימת חלוקה בין אנשי UX לאנשי UI אבל אני חושבת שבמקרה שלי הגבול יותר נזיל כי אני עוסקת בשניהם ורואה את עצמי כ Product Designer. 

דוגמא טובה לכך היא האפליקציה החדשה של קופת “מכבי” שם אני בתפקיד שמשחק על שני הכובעים, כמאפיינת וכמעצבת. פרויקט נוסף שאני עוסקת בו בתקופה האחרונה הוא האתר של MAX (כרטיסי אשראי), שם אני מתפקדת כראש צוות עיצוב ואני מעורבת באופן יומיומי בתהליכים האפיוניים, בשיתוף פעולה עם צוות המאפיינות המוכשר שלנו. 

MAX הוא דוגמא טובה ללקוח שהיה רגיל לתהליך עיצוב ללא החלוקה ל-UX ול-UI לפני שהגיע אלינו. הסיטואציה הזו אתגרה אותנו כצוות לחשוב על חלוקת העבודה היעילה ביותר בינינו. גיבשנו שיטת עבודה בהתאם לצרכים של הלקוח וליכולות של כל אחת מאיתנו ולא רק לפי החלוקה ה״יבשה״ לתפקידים. אנחנו שואפות ליצור הרמוניה בין האפיון לעיצוב שתוביל לתוצר שנהיה שלמות איתו וגאות בו.

אני חושבת שאמן כחברת פרויקטים מאפשרת לי להתנסות במגוון גדול מאוד של תהליכים וללמוד הרבה מחברי הצוות שלי. לכל פרויקט יש את האתגרים שלו ואני מנסה ללמוד ולקחת איתי משהו הלאה מכל אחד מהפרויקטים.